<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ה</h1>
<h2>דף ל.</h2>
מעשה באחד שאמר לחבירו מה אתה עושה בתוך קרקע שלי אמר ליה ממך קניתיה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה אני הייתי בשווקים החיצונים ולא הייתי יודע שאתה דר בביתי ולכך לא מחיתי א"ל והלא יש לי עדים שבכל שנה ושנה היית בא בכאן והיית שוהה שלשים יום ולמה לא מחית א"ל כל אותן שלשים יום הייתי טרוד בסחורתי להתיישב בריוח ובהפסד, ומסיק רבא שהדין עמו דעביד איניש דטריד בשוקי כל תלתין יומין. שוב מעשה באחד שאמר לחבירו מה אתה עושה בתוך קרקע שלי אמר ליה מפלוני קניתיה שאמר לי שקנאה ממך אמר ליה אתה מודה לי שזאת הקרקע שלי היתה ואתה לא קנית [אותה] ממני לך מכאן כי אין לי דין ודברים עמך, אמר רבא דינא קאמר ליה. ואם אמר ליה מפלוני קניתיה שבפני קנאה ממך נאמן במגו שאם היה רוצה היה אומר אני ממך קניתיה (עי' רשב"ם ל' ב' ד"ה אמר).
<h2>דף ל:</h2>
שוב מעשה (ב"ב ל' ב') באחד שאמר לחבירו מה אתה עושה בקרקע שלי אמר ליה מפלוני קניתיה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה פלוני גזלן הוא, והלוקח מגזלן אין לו חזקה (ע"פ תד"ה מפלניא) אמר ליה והלא יש לי עדים שבאתי אליך ונמלכתי בך ואמרת לי לך וקח, אמר לו מפני שנוח לי להוציאה ממך יותר מן הראשון, אמר רבא דינא קאמר ליה שאע"פ שחכמים אומרים איבד זכותו גבי העורר על השדה וחתום עליה בעד בפרק בתרא דכתובות (ק"ט א') זהו דווקא בחותם שעשה מעשה אבל על ידי דיבור בעלמא לא אבד זכותו. שוב מעשה (ב"ב שם) באחד שענה למערער שקנאה מפלוני ואכלה שני חזקה אמר ליה פלוני גזלן הוא א"ל והלא יש לי עדים שבאת אלי בלילה ואמרת לי לקנותה לצרכך אמר ליה ודאי אמרתי לקנותה שלא אצטרך לריב עמו על משפטי ופסק רבא שהדין עם התובע.
<h2>דף לא.</h2>
הורו הגאונים, מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו [זה] שהודיתי בו והרי העדים הרי עדות זו מועלת שאינו כאומר לו לא לויתי מעולם (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ז ה"ז). בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"א א') פסקינן הילכתא דטוען אדם וחוזר וטוען בבית דין, לתקן טענות הראשונות אע"פ שדומה שמכחישן קצת (רשב"ם), ובלבד שתהא הטענה האחרונה קודם שיצא מבית דין, שאם יצא מבית דין יש לחוש שמא אנשים רעים למדוהו טענות של שקר (ע"פ רמב"ם שם ה"ח). ואין הטענה שיטעון קודם שיבא לבית דין בכלל, דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא וחוזר וטוען בבית דין להכחיש אותה טענה.
<h2>דף לב:</h2>
המערער על שטר חבירו שהוא מזוייף ולחש המוציא השטר לדיין כן הוא אבל שטר חוב היה לי ואבד מסקינן שם שאם בא להחזיק על ידי שטר זה בקרקע שהוא מוחזק בה שהוא נאמן כרבה אבל בשטר מלוה או פקדון שבא להוציא מעות על ידי שטר זה אינו נאמן כרב יוסף.
<h2>דף לג.</h2>
מסקינן במעשה דרבה בר שרשום שמי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות וטען ואמר משכונה הן בידי ויש לי עליהן חוב כך וכך הואיל ואילו אמר לקוחין הן בידי נאמן שהרי אינה מוחזקת שהיה לאביו [של] זה והרי זה גובה בשבועה מה שטען ותחזור ליתומים, אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומין אינו נאמן שהרי אין מחזיקין בנכסי קטן, ואין לומר מגו במקום קול (עי' תד"ה לקוחה) ותחזור השדה וכל הפירות שאכל ליתומין עד שיגדילו ויעשה עמהם דין, אכלה שני חזקה בחיי אביהם מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מאביהם נאמן לומר חוב יש לי על אביהם ואגבה אותו מן הפירות וגובה שלא בשבועה מתוך שיכול לומר שלי היא (ע"פ לשון רמב"ם טוען ונטען פי"ד הל' ח'—ט', ע"ש בראב"ד ובנו"כ).
<h2>דף לג:</h2>
בפרק חזקת הבתים גרסינן אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובליא בידיה, הוא סל לקבל תמרים, ואמר הריני הולך לגדור תמרים של דקל פלוני שקניתי ממנו נאמן בשבועת היסת שאין אדם חצוף לגדור דקל שאין שלו.
היו שניהם חשודין על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר יחלוקו (שבועות מ"ה ע"א). ואומר שם (מ"ז א') כי רבי אבא פירש דבריו של רבי מאיר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. מקצת הגאונים פסקו כרבי מאיר מפני שרבי אבא סובר כמותו כמו שמביא עלה ההיא דנסכא דרבי אבא ואומר שם רבא כמותו דרבי אבא מסתברא וגם בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ג ב') מביא ההיא דרבי אבא לפסק הלכה (רי"ף שבועות דף כ"ט ב'). אבל רבינו יעקב פסק (שבועות מ"ז א' תד"ה מתוך וב"מ צ"ז ב' תד"ה ה"נ ע"ש) שהלכה כרבי יוסי שהרי אומר שם עבד רב נחמן עובדא כרבי יוסי דאמר יחלוקו ורבי אבא עצמו סבר כרבי יוסי והתלמוד אומר שמתוך רבי אבא נלמוד פירוש דבריו של רבי מאיר דכיון דאמר רבי מאיר חזרה שבועה למקומה אם כן מחוייב שבועה חשיב ליה ומצינו בדברי רבי אבא שמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם סברא הוא שגם רבי מאיר אומר כן אבל רבי אבא עצמו כרבי יוסי סבירא ליה שחושבן שניהם מחוייבים שבועה ומתוך שאינם יכולים לישבע שניהם מפסידים ורב נחמן עצמו סובר כרבי אבא בפרק השואל (ב"מ צ"ז ב') גבי עסק שבועה, ודווקא בשבועה שעיקרה מן התורה על אחד מהם לכל הפחות אבל בפוגם שטרו ומת יורשיו נשבעים שבועת יורשים ונוטלין (שבועות מ"ח ב') דבשבועה שעיקרה מדרבנן אין לעשות תקנה לתקנתא ולומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן אין אנו אומרים בשבועה דרבנן שכנגדו נשבע ונוטל כדמסקינן בפרק שבועת הדיינין (מ"א א') אלא [ה]נתבע נפטר בלא שבועה, ורבינו יצחק פירש דודאי בעלמא סבר רב נחמן כרבי אבא כדמוכח בההיא דעסק שבועה בפרק השואל אבל הכא שאני דקנסינן ליה לשכנגדו לפי שהוא חשוד ומפסיד החצי.
ההיא דרבי אבא שהזכרנו [הו' בשבועות ל"ח ב'] היא בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ג ב') ובפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ז א') שמעשה באחד שחטף נסכא של כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר כן חטפתי ושלי חטפתי ופסק רבי אבא הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, מכאן אתה למד שהאומר מנה לי בידך ועד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי מודה במה שהעיד [בו] העד ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו, לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכן כפרן שהעיד בו עד אחד וטען שפרעו או שהחזיר הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ד ה"ח). ואומר רבינו יצחק דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא כשיש לו לידע שהרי בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה חכמים אומרים (ב"ק מ"ו א' ותד"ה דאפילו) המוציא מחבירו עליו הראייה. כתב רבינו משה (שם ה"ז) על ההיא דחמשים ידענא וחמשים לא ידענא שיש לו להחרים על מי שטוען עליו דבר שאינו יודע בודאי שאני חייב בו וזהו מתקנת הגאונים.
<h2>דף לד.</h2>
עוד מסקינן שם בענין נסכא דרבי אבא, שאם היו שני עדים שמעידין על שמעון שאכלה פחות משני חזקה יחזיר כל הפירות שאכל, ואפילו יהיה עד אחד חייב להחזיר על פיו שהרי אין מכחיש העד אלא אומר אמת העיד ואכלתי שתי שנים ושלי אכלתי ונמצא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (רמב"ם טוען ונטען פט"ז ה"ו).
<h2>דף לד:</h2>
מעשה בספינה שבנהר שנחלקו בה שנים זה אומר שלי היא וזה אמר שלי היא וכן זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ונפסק הדין דכל דאלים גבר, ואם אמר האחד תפסוה, פן ימכרנה (רשב"ם) עד שאביא עדים לא תפסינן ואם תפסוה ואומר אחר כך הוציאוה ויחזור הדין לכל דאלים גבר לא מפקינן.
בתחילת ב"מ (ב' א') שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. והרי יש לך כאן ארבע דינין, הדין הראשון אם היה האחד בלבד אחוז בה המוציא מחבירו עליו הראיה (ו' א'), ואם שניהם אוחזים בגוף הטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשבועה כדאיתא בגמרא (ז' א') ומגלגלין עליו באותה שבועה שכל מה שנטל בדין נטל (עי' רמב"ם טוען ונטען פ"ט ה"ט), ואם לא היה אוחז לא זה ולא זה כל דאלים גבר כמו בההיא ארבא דפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ד ב' ותד"ה ההוא) שאין לנו למחות ביד הבא לתפוס מאחר שאין אדם מוחזק בה ואין אנו יודעין למי הוא, אבל משנתינו מעמידה בגמרא (ב"מ ז' א') דתפיסי בכרכשתא, פירוש הן חוטין שבשפת הטלית. ושליש המוחזק בדבר אחד ושניהם טוענין עליו שלי הוא הרי זה כדין דשנים אוחזין כמו שמוכיח בגמרא (ג' א') שמדמה משנתינו לשאר [ה]פקדון בפרק המפקיד (ל"ז א'). זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, ועל מה שחבירו מודה לו לא היה צריך לישבע אלא כולל כל הטלית בשבועתו שלא יוכל לבא לידי רמאות, והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע (ב' א'). ודין זה מעמידו שם בין במציאה בין במקח וממכר. מכאן אתה למד שכל הנשבעין [שבועה] שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אע"פ שטוען יותר (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש). אמר רבי יוחנן (ה' ב') שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא. אביי אמר (ו' א') חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, שזהו דבר המצוי יותר שהאדם רגיל לתפוס כשסבור שיש לו דין בדבר, ומקשה התלמוד לאו אמרת תפיס מספיקא משתבע נמי מספיקא שהיא שלו, שהרי אין לדיין לברר הטענות בשעת שבועה שיפרש באיזה ענין היא שלו, ומתרץ פרשי אינשי מספק שבועה מפני שאי אפשר בחזרה ולא פרשי מספק ממונא. ואע"ג שמתוך סוגית התלמוד משמע קצת שאין לדיין לברר הטענות אחר סיום התלמוד ראו הגאונים שרבו הרמאים ותיקנו שצריך לברר וללבן בכל היכולת כאשר ביארנו למעלה (דף קפ"ב ב' בד"ו [הו' בב"מ ו' א']).
<h2>דף לה:</h2>
מסקינן עוד אם הגביה מוכר ללוקח סל מלא פירות מקרקעו, לאלתר הויא חזקה אם לא אמר לפירות הורדתיך.
אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה בקרקע ישראל אלא בשטר אף ישראל שטוען שלקחה מן הגוי אין לו חזקה אלא אם כן ימסור לו הגוי השטר שעשה לו הישראל, ואמר רבא (ל"ו א') אם אמר ישראל בפני לקחה הגוי ממך נאמן מגו דאי בעי אמר אני קניתיה ממך.
<h2>דף לו.</h2>
בפרק חזקת הבתים מסקינן שהגודרות הם גודרות צאן והעבדים אין להם חזקה עד שלש שנים מפני שיש לומר שמעצמן הלכו לשם אבל הקטן המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר. מעשה בעזים שאכלו שעורים קלופים בנהרדעא בא בעל השעורים ותפשן וטען שהפסידו לו הרבה אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עליהן עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי, והאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה ומתרץ דשאני עיזי דמסירי לרועה, והרי שחרית וערבית אינן מסורות לרועה ומתרץ בנהרדעא מצויין גנבים לפיכך משלמין מיד ליד.
<h2>דף לו:</h2>
חזקת הבתים [ו]הבורות והשיחין והמערות והמרחצאות והשובכין והבדין ובית השלחין, ושדה הלבן ושדה האילן לדברי חכמים בגמרא, חזקתן שלש שנים מיום אל יום (כ"ח א') ואם לא החזיק בהן שלש שנים מיום אל יום ותבעו זה ואמר מה אתה עושה בתוך שלי והוא אמר אתה מכרת לי אמרינן ליה הבא שטרך או הסתלק אבל אחר שלש שנים אין מחייבין אותו להביא שטר, מאי טעמא אמר רבא (כ"ט א') שנה ראשונה אדם נזהר לשמור שטרו וכן שניה וכן שלישית אבל יותר אינו נזהר. אמר רב הונא (שם) שלש שנים שאמרו הוא שאכלן רצופות שנה אחר שנה אבל במקום שנהגו לזרוע שנה ולהוביר שנה אין צריך רצופות. אכל כולה חוץ מבית רובע קנאה כולה חוץ מבית רובע (כ"ט ב').
<h2>דף לח.</h2>
שנינו שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל היה ביהודה והחזיק בגליל היה בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, פירוש (ל"ח ב') סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי, ואין השיירות מצויות להשמיע הדבר ויכול לומר לא מחיתי מפני שלא ידעתי שזה משתמש בקרקע שלי (ע"פ פירוש הרמב"ם טוען ונטען פי"א ה"ב), אבל ביהודה ויהודה הויא מחאה אפילו שלא בפניו.
<h2>דף לח:</h2>
אמר רבא הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח מחמת מרדין, היא רציחה שירא למחות פן יודע מקום תחנותו (רשב"ם) אבל בורח מחמת ממון מחזיקין שמחאה שלא בפניו הויא מחאה. משום דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ויבא לאזני המחזיק, לפיכך אם מיחה ואמר לא תוציאו דבר זה מפיכם אין זה מחאה, אבל אם אמרו העדים אין דבר זה יוצא מפינו הרי גם זה מחאה שדבר שאין האדם מצווה עליו אומרו שלא בכוונה, וכן אם ציוה לעדים אל תאמרו לו מחאתי או אמרו לו העדים לא נאמר לו המחאה הרי גם זה מחאה שאע"פ שלא יאמרו לו יאמרו לאחרים (ע"פ לשון רמב"ם טוען ונטען פי"א ה"ו ע"ש) וחברך חברא אית ליה כך המסקנא (ל"ט א').
היכי דמי מחאה אמר רב זביד אם אמר פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא אין זו מחאה שהרי ראובן אומר כששמעתי אמרתי שמא חירף אותי בלבד ולכך לא נזהרתי בשטרי (ע"פ לשון רמב"ם טוען ונטען פי"א ה"ז), אבל אם אמר פלוני גזלן הוא שמחזיק [ב]קרקע שלי בגזלנות ועתיד אני לתובעו בדין הרי זו מחאה, ופירשו רבותינו (תד"ה ולמחר) שאע"פ שלא אמר עתיד אני לתובעו בדין הרי זו מחאה שאם לא היתה מחאה אם לא יאמר כך היה לו לרב זביד לפרש זה הדבר שאפילו אמר פלוני גזלן הוא שמחזיק בקרקע שלי בגזלנות אינה מחאה. אמר רבא אמר רב נחמן (ל"ט ב') מחאה בפני שנים, וכותבין אע"פ שלא אמר להם כתובו (לשון רמב"ם שם ה"ח). ומסקינן (שם) שכיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות עד סוף שלש, וצריך למחות בסוף כל שלש מחמת טענה ראשונה (תד"ה וצריך ע"ש).
<h2>דף מא.</h2>
שנינו שם כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה, שמכרת לי או שנתת לי במתנה הרי זו חזקה, והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, פירוש (רשב"ם) היאך באה ליד המוריש, או ליד המוכר שטוענין ליורש וטוענין ללוקח. הא ראיה בעי, עדים שראו שדר בה המוריש או המוכר יום אחד וכן פסק שם (מ"א ב') רבי חייא על אחד שלקח בית ועירערו עליו. ואינו נאמן לומר בפני דר בה המוכר יום אחד מגו דאי בעי אמר אנא מינך זבנתיה כיון שעכשיו בזו הטענה האחרונה אין לו מגו זה שכבר אמר בטענה ראשונה מפלניא זבנתיה (ל' א' תד"ה לאו). תניא (מ"ב א' וע"ש) אכלה האב שנה והבן שנה והלוקח מן הבן שנה הרי זו חזקה.
<h2>דף מב.</h2>
שנינו עוד (ב"ב מ"ב א') השותפין והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא הבן בנכסי האב בד"א, שצריך שטר או חזקה בשלש שנים, במחזיק, מפרש בגמרא (נ"ב ב') בחזקה שיש עמה ערעור, אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר, שאין צריכין כי אם לקנות, נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה עד כאן לשון המשנה בספר רבינו גרשום ואינו גורס האומנין (רשב"ם ד"ה שותפין). ולספרים שגורסין האומנין יש לפרש שנתן עבדו לאומן ללמדו אומנות והיה בביתו שלש שנים בענין זה דומה לשותפין ולאפוטרופסין. והאריסין מדבר באריסי בתי אבות שאוכלין הפירות ארבעה או חמשה שנים ואח"כ אוכלין הבעלים כנגדן (מ"ו ב' ורשב"ם). ובמשנה אין לגרוס בפניו גבי נעל וגדר שהרי בגר שמת אין שייך דבר זה אבל מפרש בגמרא (נ"ב ב') שאם נעל וגדר בפניו אין צריך לומר לו לך חזק וקני אבל שלא בפניו צריך שיאמר לו לך חזק וקני. ובפרק הזורק (גיטין ע"ז ב') מוכיח דנעל דלת בלא קביעות מנעול הויא חזקה גבי תיזיל איהי ותיחוד ותפתח החדר שהגט בתוכו והתם שבת הוה (ב"ב נ"ב ב' תד"ה נעל). השותפין מחזיקין זה על זה כשיש בה דין חלוקה ואכלה האחד כולה שני חזקה שהרי אומרים לשותפו אם באמת שלא מכרת ושלא נתת היאך אכל את כולה ואתה שותק ולא מחית בו כל השלש שנים (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פי"ג ה"ח) כך המסקנא (מ"ב ב').
<h2>דף מו.</h2>
כל המטלטלין שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר הרי הם בחזקת זה שהן תחת ידו אע"פ שהביא [ה]תובע עדים שהמטלטלין האלו ידועין לו, כיצד בגד זה או כלי זה שבידך שלי הוא ואני השאלתיו או השכרתיו לך והרי העדים שהם יודעים אותו מקודם ברשותי והנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה הרי זה הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר, טען שהוא משכון בידו יכול לטעון לו עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל, היו המטלטלין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה אלא התובע נוטל כליו אפילו מן היתומים דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא ראיה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר (ב"ב נ"ב א') אבל התובע נשבע היסת על טענת הנתבע והוא הדין ליורש שטוענין לו כך הורו הגאונים (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ח הל' א'—ג').
מסקנא הלכה בשמעתא דאומן בפרק חזקת הבתים כך היא שאדם שאינו אומן יש לו חזקה לעולם במטלטלין אא"כ יש עדים שראו שמסרו המערער בידו וגם עתה רואה אותו המערער בידו, אבל אינו רואהו בידו מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך, דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים כדפסקינן בפרק המוכר את הבית (ע' א' ע"ש), יכול לומר לקוח הוא בידי, אבל אומן אין לו חזקה בשום מקום אפילו ליכא עדים ולא ראה אי קיימא לן בהא כאביי דלית ליה מגו באומן לפירוש רבינו יעקב (מרומז בתו' מ"ה א' ד"ה אי) ורבה דאית ליה מגו איתותב (וכ"כ ברי"ף דף כ"ה א'—ב') ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אחד אומן ואחד כל אדם שוין בהן שאין להם חזקה בהם בשום ענין כדאיתא בשבועות (מ"ו ב'). ורבינו שמואל (ב"ב מ"ו א' ד"ה והשתא) פסק דאמרינן מגו באומן הלכך כי לא ראה אע"ג דאיכא עדים אומן נאמן במגו דהחזרתי לך, וכן כתב רב האי בשערים שלו, ומתניתין דאומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה מיירי בראה וליכא עדים (רשב"ם ד"ה אלא) ומפרש דאפילו אביי מודה בזה, ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אין חזקה לא לאומן ולא לאחר אא"כ ליכא עדים ולא ראה (ד"ה והשתא ע"ש) וכדבריו פסק רבינו משה (טוען ונטען פ"ט ה"ב וע"ש פ"ח ה"ד).
<h2>דף מז.</h2>
עוד מסקינן שם בן אומן או בן אריס יש לו חזקה כשאומרים הבנים בפנינו הודה המערער לאבינו שמכרה לו אבל בן גזלן אין לו חזקה אף בענין זה. ופעמים שבן גזלן יש לו חזקה כגון דאתי בטענתא דאבי אביו שהורישה לו (לגי' ר"י בתד"ה פעמים). ותנו רבנן אומן שירד מאומנותו ואריס שירד מאריסותו יש להם חזקה מכאן ולהבא, בן שחלק מאביו ואשה שנתגרשה בספק אע"פ שבעלה חייב במזונותיה הרי הם כשאר כל אדם.
<h2>דף מז:</h2>
אמר רב נחמן אמר לי הונא כולם שהביאו ראיה, שטר או עדים שהודה שמכר (ע"פ רשב"ם ד"ה אין) ראיתו ראיה ומעמידין שדה בידו חוץ מגזלן, שאינו מועיל עד שיאמרו בפנינו מכרה לו. וכן אמר רבא (מ"ח א') הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני, דאגב אונסיה ואגב זוזי גמר ומקני. בעל שהביא ראיה שמכרה לו אשתו אין ראיתו ראיה אלא בנכסי מלוג דווקא מפני שעל הנכסים האחרים יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כך המסקנא (נ' א'). אמר רב (נ' ב') אין מחזיקין בנכסי אשת איש ומסיק שאם אכלה המחזיק שלש שנים אחר מיתת הבעל מחזיקין.
<h2>דף נב.</h2>
כתב רבינו משה (טוען ונטען פ"ח הל' ט'—י'), אל תטעה בין דברים שעשויין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים, שכל הדברים ראויין להשאיל ולהשכיר ודרכם להשאיל, אפילו חלוקו של אדם ומצעו ומטתו של אדם ראויין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה המדינה עושין מתחילת עשייתן כדי להשאילם ולהשכירן וליטול שכרן והרי הן לבעליהן כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים כך אלו הכלים עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות וכגון תכשיטי נחשת מוזהבין מבחוץ ששוכרין אותן לכלה להתקשט בו שעיקר עשיית אלו הכלים אינו למכירת עצמן ולא להשתמש בהן בעל הבית בביתו אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן או להשכירן וליטול שכרן וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משכירן תמיד ומשאילן והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכלי שהפסדו מרובה משכרו ובני אדם מקפידין עליו שלא ישאילו אותו הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר כגון סכינא דאשכבתא פירוש סכין של שחיטה, אליבא דרבא בפרק המקבל (ב"מ קט"ז א'), לפיכך אפילו באו בני אדם והעידו שהשאילו או שהשכירו זה אין מבטלין בהם חזקתו אלא הרי הוא ככל הכלים והביא ראיה מפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ב א') שרבא הוציא מן היתומין בלא ראיה זוג שעושין בו הסרבל וספר אגדה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, ולולי שנתברר לו בעדים שהם מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לא היה מוציא מתחת ידי היתומין, כדמשמע הלשון בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הא שאר זוגות ושאר [ה]ספרים אינן בכלל דין זה אע"פ שהם ראויין להשאיל ולהשכיר, אע"פ שמצוה להשאילם כדאמר בכתובות (נ' א') וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילם [לאחרים], עד כאן דבריו אלא שאני הרחבתי ראיה שלו. וכן משמע בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ד ב' ע"ש תד"ה המכיר) ששנינו המכיר ספריו וכליו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע הלוקח כמה נתן ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו וביארנו דבר זה בהלכות גנבה (עשה ע"א דף קמ"ט ג' בד"ו) ואם היו כל הספרים בכלל דין זה היה לו להיות נאמן לומר נגנבו ממנו מגו דאי בעי אמר השאלתים לו או השכרתים לו. ואע"פ שרבינו יעקב מפרש שכל הספרים בזה הדין ומה שאומר, בדברים, פירש רבינו יעקב דדווקא בספרא דאגדתא אינו בסתם בדין זה לפי שאין רגילות ללמוד בו כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין ס' א' ע"ש) רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא ומחלק באותה דהגוזל דמיירי שאנו יודעין שאין דרך של אדם זה להשאיל לזה (שבועות מ"ו ב' תד"ה וספרא ע"ש). מכל מקום מה שפירש רבינו משה נראה עיקר.
<h2>דף נז.</h2>
שנינו אלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמות בחצר ותנור וכירים וריחים המטלטלין ומגדל תרנגולין ונותן זבלין בחצר אינה חזקה אבל עשה מחיצה בחצר לבהמתו גבוה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכירים וכן לריחים הכניס תרנגולין לתוך הבית ועשה מקום לזבל[י]ן עמוק שלשה טפחים או גבוה שלשה הרי זו חזקה. ומוכיח בגמרא (נ"ט ב') גבי יגעת בני יגעת שכל חזקות אלו בשלש שנים מיירי (רשב"ם נ"ז א' ד"ה אלו).
<h2>דף קע.</h2>
אמר רב בפרק גט פשוט (ב"ב ק"ע א'), תן לי מנה שהלויתיך והרי [ה]עדים והשיב הלוה ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים ללוה הבא אותם ותפטר, לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת ישבע היסת שפרעו ואין אנו מצריכין אותו להביאם אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה שהרי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ו ה"ה ע"ש בנו"כ) וכן הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ג ב') צריך לברר ואם לא מצא לא הפסיד, וכן מוכיח בירושלמי (שבועות דף כ"ט א') על הא דתניא בפרק זה בורר (שם) ובפרק גט פשוט (ב"ב קס"ט ב') הבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר צריך שניהם עובדא אתא לקמיה דרבי ואורי כרשב"ג קשיא דרבי אדרבי לא רצה [רבי] אלא לעמוד על אמיתות הדבר ולבררו (עי' שבועות מ"א ב' תד"ה כל).
